אחרי החושך תמיד עולה האור...לצאת ממשברים.

משברים מתרחשים בחיינו גם אם לא בחרנו להיכנס אליהם ולא הכנו את עצמנו לקראתם. מה שנותר לנו זה הברירה והבחירה איך לקום מהמשבר ואיך להמשיך לחיות על אף ולמרות ...

פרח הלוטוס סימבולי לבני האדם שחווים משברים או אתגרי חיים, הלוטוס גדל במים עכורים, בבורות בבוץ, בחשיכה . הלוטוס למעשה פורח בזכות הסביבה הבוצית. באופן דומה בני אדם יכולים לצמוח בזכות המסע המאתגר שהם חווים.  הלוטוס פורח במגוון צבעים והוא גם מייצג התעוררות, עוצמה, אנרגיה מתחדשת, טוהר, לידה מחדש, התחדשות ועוצמה פנימית.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר בזמן משבר הוא השינוי בצורת החשיבה שלנו שהופכת פסימית מאוד. באותם רגעים של חוסר וודאות משתלטת צורת חשיבה דומה - הכל נראה שחור, אין לנו פרופורציה או נקודת ראות אחרת . וזה מה שמשתלט עלינו באותו רגע של לחץ, איבוד פרופורציה, איבוד וודאות, איבוד שליטה, איבוד פרספקטיבה, אותו שחור מתפשט וצובע עבורנו את כל מימד החלל והזמן.

החלל -  החשיבה הזאת נותנת לנו אשליה שיש חושך בכל פינה בחיינו באותו זמן הכל נראה לנו שחור כאילו אין שום דבר טוב בחיים שלנו. בעוד שבמציאות המשבר הוא רק במימד אחד של חיינו ובמימדים אחרים דווקא יש אור.

הזמן – גם במימד הזמן נראה לנו שהחושך היה שם תמיד, אנו שוכחים שהיה לנו טוב וגם קשה לנו לראות את הטוב שעוד לפנינו .

בהקשר הזה אני אוהבת תמיד לתת את הדוגמא המטאפורית של הליכה לאיבוד בסבך של יער. כשאת נמצאת ביער מכל הכיוונים שלך יש עצים, את בפאניקה, חרדה איך יוצאים מכאן, העצים גבוהים וצפופים ואת לא מוצאת את הדרך החוצה. ...... את מרגישה פחד , תסכול, נואשת וחסרת ביטחון , מה יהיה , איך אצא מהסבך הזה....?

ואם אני אגיד לך שיש יציאה פשוטה החוצה, שאם תתרכזי תראי אותה בקלות וממש בעוד מספר דקות תהיי בין אנשים , ברחוב הפתוח ולא ביער. ממש כמה מטרים ממך במרחק נגיעה יש מציאות שונה לגמרי.

כשאנחנו בתוך היער אנחנו רואים רק את סבך היער, את העצים הגבוהים והאפלה !!!!!

ולפתע, כשמסתכלים על ה"יש" –ניתן לראות איך האור מתחזק , החושך נעלם והכל נראה אחרת לגמרי…

ועל זה אני רוצה לדבר בבלוג הזה. בפניה לכל אחת שתבחר לצאת מהיער למסע מרתק .

למסע זה אני קוראת מסע היוצרת.

"מה זה לאסוף את השבר? זה בעצם למצוא את האני החדשה" - רונה רמון

המסע הזה הוא תהליך עליו אני עובדת כבר מספר שנים, עברתי אותו בעצמי ועדין ממשיכה לעבור.

העקרון שמנחה את התהליך הוא : עקרון 90/10 ולמיטב תפיסתי והבנתי זה העקרון החשוב ביותר

 להתנהלות בחיים למעשה עקרון זה עשוי לשנות  את חייך.

"החיים הם 10% מה שקורה לך ו90% איך אתה מגיב למה שקורה לך"  צ'ארלס סווינדול

10% מחייך מורכבים מהקורה לך.  90% מחייך מורכבים מדרך תגובתך.   לְמה הכוונה?

לרב אין לנו שליטה על 10% מהקורה לנו. אבל, אתה קובע את ה 90% הנותרים.  על-ידי תגובתך.

האירועים השונים הפוקדים אותנו במהלך היום יום מועברים למוחנו בצורת גירוי ע"י חושינו ומיד מתקבלת תגובה .

יש אנשים רגישים יותר לגירוים ויש שפחות, הנטייה לתפוס גירויים "ניטרליים" כעוצמתיים במיוחד ולהגיב עליהם בצורה עוצמתית, ממושכת ולא פרופורציונלית (תגובתיות יתר) היא יותר בעייתית והיא זו שיכולה לגרום ללחצים מיותרים, לבעיות ומכאובי-לב.

תגובתיות יתר הינה אחד מזוללי האנרגיה ומלהיטי המריבה הבולטים בחברתנו.

התנהגות כזו מושרשת כל כך תרבותית בחברתנו עד שלמעשה הופכת לאוטומט אצלנו ופעמים רבות מחוזקת על-ידי צידוק חברתי שאומר דברים כגון: " מי הוא שיתנהג אלי ככה?" "אני לא מוכן לצאת פראייר", "היקום המלפפון ויכה את הגנן?" "אני יראה לו מה זה", "הרצחת וגם ירשת?" "מגיע לו" וכן הלאה פניני לשון מחודדים שמסתכלים על אשמת הצד השני בלבד ....ואז התוצאה בשטח היא:

אני שותה רעל על בסיס יומי ומצפה שהצד השני "ימות", אני מונעת מכעס, מצפה לכישלונו של האחר, חייה בלחץ, חרדה, חוסר שמחה, עצבנות, כל דבר מקפיץ אותי, ימים גרועים עוברים עלי, דברים נוראים קורים, היחסים שאני מפתחת רעילים ומעוררים שוב את אותם תחושות, מלחמות כוח, מלחמות מילים , התנצחויות,  אגו.....!!!!!!!!!!!!!!!!!

מאידך, אי-תגובתיות הינה פתרון פלא לסכסוכים וחילופי מהלומות מילוליות. 

הכוונה באי-תגובתיות אינה אי-תגובה, ובטח שלא התעלמות, "סתימת" הפה או "לבלוע צפרדע" בעוד הכעס מצטבר בתוכנו כרעל. אי-תגובתיות היא תגובה שאינה מונעת אגו, שאין בה ניסיון "להחזיר", לפגוע או להתגונן.

מפתח קסום המונע מתוך השאלה – מה ניתן לעשות עכשיו?

שאלה זו מתאימה בכל סיטואציה בה הצדדים דנים ללא תועלת בנסיבות שלא ניתן לשנותם.(10%) .

שאלה זו באה למצוא פתרון שעשוי להוביל לשקט פנימי , לשינוי ולשיפור ההרגשה הפנימית האישית בראש ובראשונה ומול הצד השני בפעם השנייה .

תגובה לא-תגובתית תאמר בטון ניטרלי , לא בזלזול או האשמה, תהיה בה התכוונות ללא עוויתות פנים מרמזות או תנועות גוף מבטלות, התגובה תהיה פרקטית ומעשית. מונעת ממחשבה ולא מרגש מתפרץ.

למעשה, אנחנו מחליפים את התגובה הריאקטיבית בתגובה פרואקטיבית. – עליה ארחיב בהמשך.

הכוח הזה, להסתכל על דברים בצורה שונה, לבחור אחרת, לראות את חצי הכוס המלאה , כפי שמראה לנו פאולו קואלו בספרו מעורר השראה והאלמותי “האלכימאי"-  יש לכולנו.

גיבור הספר, נער רועה צאן צעיר, חולם על אוצר שמחכה לו בפירמידות שבמצרים ומחליט לצאת לחפש אחר האוצר הזה.

כדי לצאת למסע המופלא הזה הוא מוכר את כל מה שהיה לו ולוקח את הכסף איתו למסע.

ממש בתחילת מסעו, הוא מגיע למדינה זרה שאינו מכיר ומחפש אחר מדריך שיקח אותו אל הפירמידות. לצערו הוא פוגש סוחר מקומי שמנצל את חוסר הידע שלו, את תמימותו, גונב את כל כספו ומשאיר אותו לבדו.

הגיבור מחפש את הסוחר בכל מקום אך הערב מגיע, האנשים שהיו ברחוב חוזרים לביתם, והוא מוצא עצמו לבד בלילה במדינה זרה חסר כל עצוב ומושפל.

כעת חלומו להמשיך במסע למציאת האוצר נראה רחוק מאי פעם.

ואז, רגע לפני שהוא נשכב לישון על האדמה, מותש וחסר כוחות הוא שואל את עצמו את השאלה החשובה ביותר:

כיצד אני בוחר ללכת לישון? כקורבן או כהרפתקן מחפש אוצר?

את העובדה שגנבו את כל כספו הוא לא יכול לשנות. אך הוא חופשי לגמרי לבחור לא להיות קורבן של אותן נסיבות ולהחליט לראות את כל זה דווקא כהרפתקה מעניינת.

וגיבורנו עונה לעצמו - “אני הרפתקן מחפש אוצר!” וכך, הולך הוא לישון עם חיוך קטן מרוח על פניו …

"פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי". וינסטון צ'רצ'יל