"לך אחרי האושר שלך והיקום יפתח בפניך דלתות במקום שהיו בהם רק חומות " גוזף קמפבל

 

במהלך הדרך האישית שעשיתי פגשתי במשפט המבריק של גוז'ף קמפבל שאומר:

Follow your bliss and the universe will open doors where there were only walls

"לך אחרי האושר שלך והיקום יפתח בפניך דלתות במקום שהיו בהם רק חומות "

ואז התחילו להתעורר אצלי השאלות... כיצד מוצאים את הדרך בה עלינו לצעוד על מנת להגיע אל אותן דלתות שפותח היקום עבורנו?
מהו בעצם האושר הזה? האם הגעתי אליו או לא ? איך בכלל אפשר לעקוב אחריו ?

האם זה משהו מדיד? ניתן לראיה? לתחושה? ומהן אותן חומות ?

איך פורצים אותן ? איך אני יודעת שהן נפרצו?

בכל אחת מאתנו טמון הרצון הטבעי להיות מאושרת, לחגוג את החיים, ליהנות מהדרך.
לא פעם למרות הרצון התאורטי לשנות, אנו מוצאות את עצמנו נאחזות בתירוצים של למה עכשיו זה לא הזמן הנכון ומבטיחות לעצמנו שעוד קצת, כאשר יהיה לנו יותר זמן פנוי או כשנהיה חזקות יותר ומאוזנות יותר נמצא בתוכנו את המוטיבציה להכניס את השינויים המיוחלים לחיינו.

שינוי זה דבר שעלול להרתיע אותנו לדרוש מאתנו דברים שהם מחוץ לאזור הנוחות המוכר והאהוב , אולי אפילו עלול להפחיד אותנו ולגרום לנו להתאמץ יותר ולכן המוח האנושי מעדיף לדבוק במוכר כהגנה.  

יש משפחות שמשחר ילדות מפמפמות לבנות שלהן שבראש ובראשונה אישה צריכה לגדל ילדים, לבשל, לנקות, לכבס, לחנך, להיות שם בשביל ילדיה. חלקינו ראינו את זה בבית הורינו והתחנכנו לתוך המציאות הזו. התת מודע שלנו ספג את זה כל כך עמוק שזה הפך להיות האמת שלנו.

בתרבות המשפחה שהיתה נהוגה בעבר ואצל הרבה משפחות רבות ניתן היה לראות אמא עקרת בית או עובדת בחצי משרה ומגדלת את הילדים ואבא יוצא לעבודה מפרנס. לא היתה עזרה, שיתוף או חפיפה בתפקידים כל אחד בתפקיד המוגדר לו. כל אחד מהמקום שלו בלבד השתדל לעשות את ההכי טוב שלו, היום אני יכולה להסתכל על זה ולהגיד שמערכות יחסים בה כל אחד לעצמו הן מערכות שלא מאפשרות בניה משותפת, יוצרות מרמור , כעסים, היעלבויות, ציפיות לא ממומשות שלא מדברים עליהם כי לא יודעים לתקשר אותם נכון ואכזבות עמוקות שלא רואים אחד את השני.  

ברוב המקרים אנחנו יכולים לראות שדווקא אנחנו חווים את המציאות שממנה אנחנו מנסים להימנע או לברוח . בסופו של יום את ממחזרת באמצעות התת מודע את מה שאת יודעת ומכירה וספגת בילדותך לגבי מערכות יחסים, תקשורת, ערכים ודרכי התמודדות לפתרון קונפליקטים. 

את לא עושה זאת במודע, המוח מעביר אותך אוטומטית למה שהוא מכיר, מפעיל כפתורים אוטונומיים שמשחזרים לך במוח תחושות ותגובות. ארוע- פירוש - רגש - תגובה.

המרדף האינסופי להיות מושלמת בכל החזיתות , מתיש, מעייף, מכלה ומקשה עוד יותר על החיים ועל הזוגיות. עבורי, מערכת הזוגיות שלי בנישואים הסתיימה בגרושים, אני לא אומרת כאן אם זה נכון או לא נכון ובטח שלא מעודדת לגירושים. להפך... אני מציינת עובדות בתהליך האישי שלי.

אני לא מאשימה ולא כועסת רק כיום יכולה לראות את הדפוסים שהובילו לכך. מבינה ששנינו התחנכנו על דפוסים והגדרות למילה אישה לפי נורמות עבר . שאין להם מקום היום בהווה העכשווי. ולא ידענו להשכיל לעשות את המעבר לשותפות אמיתית , הכלה, קבלה ללא שיפוטיות, הערכה , הוקרה, ופשוט לשחרר בלי אגו. הרי בסופו של דבר שנינו רצינו להשיג את אותם תוצאות . אז למה שלא נעשה זאת יחד? 

זאת הסיבה שאנשים לא מבינים איך זה שיש להם כל מה שהם רוצים בחיים, אישה / גבר , בית, משפחה , ילדים, עבודה, שפע סביבם ועדיין הם לא מאושרים. ההתמקדות הזאת בהישגים חיצונים כאלה שנראים לעין הינה שורש הבעיה אם לא עושים עבודה פנימית ומשנים דפוסים, התנהגויות, אמונות , מחשבות ופעולות ונותנים לנתיבים המוכרים שבתת מודע לנהל לנו את החיים, נחזור נמחזר ונטמיע גם בדורות אחרינו את אותם טעויות .

אני היום יודעת שזה היה המסלול  האישי שלי שהוביל לשינוי שלי, כל אחת כמובן חווה משהו אחר אבל בסופו של יום, בכל אחת מאתנו טמון הרצון הטבעי להיות מאושרת, לחגוג את החיים, ליהנות מהדרך, מפירות העשיה ולנוח .

אני רק אוסיף ואציין שבמבט לאחור במסע האישי שלי . הקללה הפכה לברכה !

לפני הגרושים ובמהלכם כל כך פחדתי להיות לבד, הרגשתי שעולמי קורס, הרגשתי שכל הערכים שגדלתי עליהם והאמנתי בהם פשוט לא שווים כלום. הרגשתי חנק, לחץ, פחד, חוסר אונים, צער וכאב על פורקן המשפחה. הרגשתי שמפעל חיי ( המשפחה שבנינו) קורס מול עיני ואין לי כוחות יותר או יכולת להשפיע . אבל אז מהמקום הנמוך ביותר ( בשבילי) עם התמודדויות וקשיים שמעולם לא חוויתי והכרתי אספתי את עצמי ובחרתי לנוע קדימה , בחרתי להרים את עצמי, בחרתי להתעלות מעל הבעיה ולא לשקוע בתוכה , בחרתי לחיות בעוצמה בחרתי בעצמי.

"שום כמות של צער לא יכולה לשנות את העבר ושום כמות של דאגה לא יכולה לשנות את העתיד". רוי בנט

למדתי איך להיות לבד, פיזית ורגשית לראשונה בחיי, להכיר את עצמי , לסמוך על עצמי, לפתח את העצמאות שלי, לבטוח בדרך שלי, להאמין ביכולות ובכישורים שלי, לקבל תובנות וליישמן, להאמין בעצמי, להפסיק להיות תלויה באחר, כל הנגזרות של להתמודד לבד שמהן צומח רק טוב עצום .

ברגע שיצאתי למסע ריפוי עצמי עמוק ורחב והשתחררתי מהדפוסים הטראומתיים שליוו אותי , למדתי להציב גבולות והפסקתי לצפות מאנשים אחרים לשמור עליהם. הפכתי להיות שומרת הגבולות של עצמי בכל תחומי החיים. למדתי לעמוד על שלי בלי לוותר על הרצונות שלי, ראיתי את חולשותיי והתחזקתי מהם , נפרדתי מהצורך להיות צודקת כל הזמן, קבלתי את היכולת לראות מי נמצא מולי, למדתי איך להתנהג מול אנשים פוגענים מבלי להיפגע, ולמדתי להזיז את החיים שלי בלי המתח הכרוני שהייתי שרויה בו. 

זו המתנה הכי גדולה שקבלתי.

אני אוהבת לדמות את המסע למסדרון ארוך עם הרבה דלתות, חלקן פתוחות חלקן סגורות, חלקן נעולות וחלקן ממש כבדות ומאתגרות לפתיחה, רגעים של גילוי עצמי וניסיונות לפתוח דלתות מאפשר לנו לחדור מבעד לפחדים , מבעד למנעולים, לכבלים, מבעד לחור הקטן שבעינית שמראה לנו רק חלק מהתמונה , מבעד להסתגרות הפנימית והחושך שלא מאפשר לנו לפתוח את עצמנו בדרך אל האור.

אז ,פתחו את הדלת וצאו אל הדרך...אל תפחדו מהקירות ...הם רק מובילים לדלתות שמובילים למסע מרגש מאתגר, מלא הרפתקאות ותאמינו שאם תלכו אחרי האושר שלכם , הדלתות האלה יפתחו מעצמם. 

שלכן,

מירב